איך הפכנו את חזון הבית הלאומי לעם היהודי לזירת קרב בין שבטים?
בראשית ימי המדינה כולנו חלמנו על בית לאומי לעם היהודי בו יזקוף את קומתו. רבבות עולים נהרו לארץ מארבע כנפות תבל, כהתגשמות נבואת ישעיהו: "וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה" . ותיקים לצד עולים התגייסו כאיש אחד לעצב זהות עברית ריבונית, גאה ומשוחררת מכבלי הגלות. המחלוקות על הדרך היו עזות ונוקבות, אך מתחת לכולן רחשה תודעה מוצקה ובלתי מעורערת: עם אחד אנו, שותפים לאותו גורל וערבים איש לרעהו.
ואז חדר הרעל של פוליטיקת הזהויות.
החל משנות השבעים אמצה הפוליטיקה כיוון הרסני: במקום לעמול על גיבוש הסכמות לאומיות רחבות, קל ורווחי היה להישען על כוחות מגזריים וקבוצות.
המפלגות לא איחרו להתאים את עצמן:
א. השיח הממלכתי הומר בדקלום סיסמאות סקטוריאליות צרות.
ב. המשאב הציבורי חדל מלשרת את טובת הכלל והפך למטבע עובר לסוחר, המחולק כאתנן
לקבוצות כוח.
ג. האזרחים הורגלו להביט בשכניהם לא כבני עמם, אלא כיריבים המאיימים לחמוס את חלקם
בעוגה.
כאשר הכלל הוקרב למען המגזר, וכאשר כל מחנה ראה את עצמו בלבד כ"מדינה" ואת יריביו סיווג כ"בוגדים", "הזויים" או "סכנה קיומית" — נסדק הדבק החברתי עד היסוד. השבר הגדול של 7 באוקטובר הציב מראה חדה וכואבת מול עינינו וחשף את מחיר ההתפוררות הפנימית. אולם המפלגות הקיימות, שהפילוג הוא לחם חוקן והשנאה היא מקור עוצמתן, אינן מסוגלות לחולל שינוי אמיתי. כל ניסיון לפיוס מאיים על שרידותן הפוליטית.
המרפא למשבר לא יצמח מקריאות סרק לאחדות — אלא משינוי שורשי של השיטה.
תחיית הלכידות הישראלית תיתכן אך ורק כשנפרק את מנגנוני השיסוי:
א. נבער את הטרמינולוגיה המפלגתית: לא עוד "ישראל הראשונה" מול "השנייה", לא עוד
שסע בין חרדים לחילונים ולא עוד איבה בין מזרחים לאשכנזים — אלא ציבור ישראלי מלוכד
בעל עתיד משותף.
ב. נכונן שיטת ממשל וייצוג חדשה: נפטור את עצמנו מחיבוק הדוב של מפלגות
סקטוריאליות, ונעבור לבחירות אזוריות, בהן הנציג האזורי ייתן דין וחשבון לאזרח, מתוך
מחויבות עמוקה לצורכי המדינה ולא לאינטרסים מגזריים צרים.
0 תגובות