עד כמה איכפת לי מהמדינה שהקמנו רק לפני כשבעים שנה, ועד כמה חשוב לי שתהיה בית טוב ומטיב לעם היהודי, אמחיש בספור קצר מחיי. במהלך מלחמת המפרץ עשיתי פוסט-דוקטורט במכוני הבריאות הלאומיים, בעיירה בתסדה במרילנד שבארצות הברית. היו לי אז שלושה ילדים קטנים, שניים למדו בבית הספר היסודי והילדה הקטנה למדה בגן. במהלך המלחמה נוצר נתק בין הקהילה היהודית במקום לבין ישראל ואז פנו אלי מהשגרירות ושאלו אם אוכל לסייע בחידוש הקשר בין הקהילה היהודית לבין ישראל. נעניתי בשמחה, וביום העצמאות כהטבה הוזמנתי לטכס יום הזיכרון שהתקיים בשגרירות. היה טכס מרגש ובסופו עודד בן עמי קרא את "מגש הכסף" ואחר נוגן ההמנון. לפתע משום מקום שני הבנים שלי נעמדו ואמרו איכססס ולאחר שרו את ההמנון האמריקאי. קבלתי שוק. איך יתכן שכל כך מהר הילדים שלי הפכו לאמריקאים. באותו רגע אמרתי להם תקשיבו לי טוב טוב אנחנו לא אמריקאים אנחנו ישראלים, פה אנחנו אורחים שם בפתח תקווה הבית שלנו. ואז אמרתי להם שבקיץ חוזרים לארץ. הודעתי לבעלי שיודיע בעבודה שהוא חוזר. ראש המחלקה במעבדה בה עבדתי קבל הלם כשאמרתי לו שאני חוזרת כבר באוגוסט וכבר רכשתי כרטיסי חזרה לארץ. הוא שאל אותי אם מישהו התנכל לי או פגע בי במחלקה אמרתי לו שלא אני פשוט צריכה לדאוג לרישום הילדים שלי לבית הספר לפני שתתחיל שנת הלימודים. לא רציתי לומר שאני חוזרת כי הילדים שלי הפכו לאמריקאים, גם ככה הוא היה קורא לי הישראלית הסוציאליסטית, כי הוטרדתי מכמות ההומלסים שהתנחלו תחת כל עץ רענן ובכל תחנת אוטובוסים.

לא דאגתי עד אז למקום בו אשתלב באקדמיה בארץ תחום שמאוד אהבתי, אמרתי אגיע לארץ ואנסה להשתלב ילך ילך לא ילך אמצא מה לעשות, העיקר שהילדים שלי יחזרו להיות ישראלים.

לא יכולתי לשאת את המחשבה שהילדים שלי כבר אמריקאים. הוריי עלו מתימן כדי לשים סוף לגלות ובנו את ביתם במושב במאמץ רב. כילדה סייעתי בעבודת המשק ולא פעם יצאתי עם אבי לחרישת השדה והכנתו לגידולים הבאים, הייתי אוחזת ברסן הסוסה ומובילה אותה בקו ישר ואבי מחזיק במחרשה וברגעי האתנחתא במהלך החריש, אבי נהג להשתפך, להצביע על השדות ולומר לי תביטי בשדות כמה פורחים הם. כשעלינו לקרקע היו קוצים שהגיעו לקומת אדם וסדקים באדמה היו ברוחב של כעשרה סנטימטר, הארץ הייתה חרבה ואכן חורבות שני כפרים גדולים היו משני צידי המושב ומגדל העיירה הערבית שאליה הלכנו לשוק, בניינים רבים בה היו הרוסים ובשטח גדול שחרב הוקם השוק. אבא שלי כל הזמן טען שאנו בימות משיח ובן גוריון הוא בן פורת יוסף כי הוא דאג לקבץ את כל נדחי ישראל כבחזון הנביאים לאחרית הימים וחדש ימינו כקדם. הדבר היחיד שנותר הוא מלחמת גוג ומגוג ואז יאבדו כל אויבינו ונשכון לבטח בארצנו.

ארץ ישראל התנחלה עמוק בנשמתי, לא רק בשל ספורי חזון אחרית הימים ששמעתי פעמים רבות מאבי כי אם גם כי רגלי חרשו את שבילי הארץ לפני לימודיי באוניברסיטה ובמהלכם כמדריכה בחברה להגנת הטבע.

אז פלא שהייתי מוכנה להקריב את הקרירה האקדמית שלי ובלבד שילדיי לא יהפכו לאמריקאים?

גם לא מפליא שאני טורחת להשקיע מזמני ומכיסי בעבור שינוי שיטת הממשל שיטיב עם המדינה, ישפיע על המשילות ועל האחדות בעם.

אז מה את או אתה מוכנים להקריב למען עתיד טוב יותר במדינה?